לפני מספר ימים חזרנו קבוצה של 11 רוכבי שטח מבולגריה.
כל אחד חזר לעבודתו, לתפקידו, לשגרה שלעיתים מלחיצה ולפעמים גם טובענית, בקיצור, לחיי היום יום.
ובכל זאת, הימים עוברים חולפים להם, והלב לא נרגע מעוצמת החוויה.
בפה מלא וללא חשש הוא לוחש לי כל פעם מחדש : "זה מה שאני אוהב-לרכוב ולשמוח כל פעם מחדש"

ואני, לא נעים לי, כמה אפשר להתלהב ?
רבים מחבריי שמעו סיפורים וראו תמונות מלא חיוכים וחוויות, ואני לא מפסיק לספר,
אם בעבודה ואם באוטובוס, אם בבנק ואם סתם ב.....
באמת זה נהיה קצת מוגזם ( עוד מעט ימליצו עלי לטיפול במחלקה הסגורה באברבנאל .)

אז היום , התיישבתי עם הרבה אומץ כדי לפתור את החידה.
מה היה שם שלא נותן מנוחה ללב ? מה כבר כל-כך שונה היה מטיולים אחרים לחו"ל ?
התשובה לא איחרה לבוא, היא הגיעה בשקט ובצניעות, ללא רוח וצלצולים, וגם ללא כוח ודחיפות.
פשוט נעמדה לה עם חיוך מבויש ובמילה אחת ויחידה נאמרה התשובה – תודה
מהרגע שהתאספנו בשדה התעופה, דרך הנסיעה ברכב הליווי, הרכבת האופניים והמסלולים, בתי המלון והמדריך שהוביל.
תמיד ראיתי את התודה מרחפת באוויר.
וכשזאת המילה מגיעה לכל מקום ובכל זמן, מה רואים ?
רואים שמחה בלב שפורצת גם לבחוץ,
רואים שאין ביקורת ושיפוט על כל מיני זוטות,
רואים עזרה הדדית והבנה שאפשר לחכות באמצע המסלול בכיף גם לאלו החלשים,
רואים גם התמדה במסלול גם אם מאד קשה, כי את האתגר חייבים לעבור,
וכך הלאה והלאה......עד שהחיים כל כך צבועים יפה, ברור ופשוט –
שאתה צובט את עצמך כל פעם מחדש, כדי להיזכר שזאת מציאות ולא חלום.
וכך עבר לו שבוע חלומי עד דמיוני שגרם לנו לעיוות קל בפנים – החיוך לא ירד.

וכך, נפלה לי עוד הבנה מעניינת לחיים הלאה :
למרות שאף אחד לא זכה בלוטו, ואף אחד לא התעשר, הצלחנו תמיד לראות את חצי הכוס המלאה.
העזנו לנסות משהו אחר, קטן ופשוט, ואולי פחות מקובל בחברתנו, אבל הוא שהוביל אותנו לשביל הזהב,
חזרנו הביתה כל כך מרוגשים ושמחים, אי אפשר לתאר זאת במילים.
מי ייתן ונמשיך לרכוב בדרך המבושמת והטובה, ונראה את הנופים היפים של החיים

0 תגובות

הוספת תגובה



לא מצליח לזהות את האותיות, טען מחדש