היום רכבתי עם רוכבי שטח מאד מנוסים וותיקים.

פעם אחרונה שרכבנו יחד, זה היה לפני כ-5 שנים.

אז, בזמן ההוא, מעבר לעובדה שהיינו צעירים יותר ועם קצת יותר שיער - חשבנו שונה, הבנו את החיים שונה, וגם ראינו דברים לעיתים הפוך ממה שהם (למרות שהיינו בטוחים שזה הנכון).

אז, רדפתי אחריהם במלוא המרץ והכוח , ואילו היום כבר הייתי עמוק ב"פלטון" הקבוצה.

 

אבל, לא זאת הסיבה שאני מטריח אתכם, לקרוא את שעל ליבי.

אני מאד מעוניין לשתף אתכם בתחושה היפה והנעימה שמזהים איך במרוצת השנים – משתנים, מתבגרים ומתפתחים.

פתאום יש זמן, לא חייבים לרוץ כאילו אין מחר, כאילו איזה גביע ממתין לאלוף המקומי.

חלילה, שלא יובן שאני מסתייג או סולד מאתגרים ומתחרותיות, אבל – הכל במידה.

כנראה, שעם הגיל יורדת הבינה והבנות טובות מתיישבות על הלב ומשפיעות על השכל.

פתאום, לא חבל על כמה דקות של "זמן שתייה" עם דיבורים וצחוקים, וגם מבינים שהעניין החברתי אינו פחות מהעניין הספורטיבי, ובעיקר רואים – שההפסד אינו גדול אם מסיימים אימון בשני קילומטרים פחות. העיקר – שנרשם משהו בלב, נצרבה חוויה שהיא מעבר לספורט.

תודה לקבוצה שלקחה אותי להבנה היפה ושימשה לי מראה טובה לחיים.

אלופי העולם כבר לא נהיה, אבל אלופי החיים – יש סיכוי.

0 תגובות

הוספת תגובה



לא מצליח לזהות את האותיות, טען מחדש