כל אחד רוצה לעמוד על הפודיום ולהניף גביע, כל אחד רוצה לקבל תהילה מקומית ואולי עולמית.
אך, מזה שנים שאנחנו, הוותיקים ("זיקני העדה") כבר השתכנענו שזה לא מגיע בקלות וללא טרחה אמיתית,
זהו סיפור מורכב -  גם בראש וגם בשרירים, היכן יותר ? זו כבר שאלה לא פשוטה.
בתחילת הדרך, כשהיינו יותר צעירים, היינו בטוחים שהרוב המוחלט בשרירים, בכוח ובסיבולת,
עם השנים, דברים השתנו, יותר ויותר חברים פרשו מהענף (מכל מיני סיבות) ואט אט התחילו ליפול הבנות חדשות שהחליפו את הקודמות-הפזיזות.
ממרום שנותנו כרוכבים הצבענו ברוב קולות והסכמנו פה אחד - "הרוכב הטוב ביותר במערב" :
א - זה שקודם עושה/רוכב ורק אחר-כך מדבר,
ב - זה שלעולם לא מפסיק רכיבה כי....., גם אם יגיע אחרון כשכולם כבר מתכוננים לנסיעה הביתה,
ג - זה שלא משווה, כי אף פעם אין שניים דומים - כל אחד עם הסיפור שלו והיכולת שלו.
ד - זה שתמיד חיוך על פניו ורואה תמיד את הכיף שברכיבה (גם אחרי 8 שעות טיפוס),
ה - זה שלא משנה כמה "קרעת" אותו - ביום למחרת ישאל -"מה עושים היום ?"
ו - זה שהרכיבה בשבילו זה עליות, ו"על הדרך" גם משלב ירידות, (כי אין ברירה-כך זה בחיים, יש מהכל).

בקיצור, רכיבת אופניים זה דרך חיים ולא רק תחרות וגביעים, מי שהגיע וגילה את האהבה האמיתית,
מחפש רק להתרגש כל פעם מחדש, מהיופי, האתגר, המאמץ המנטאלי, מהחברים שמסביב.
והחשוב מכל - על הכל מוכיר תודה ומברך את הזכות לרכוב.

0 תגובות

הוספת תגובה



לא מצליח לזהות את האותיות, טען מחדש