מאת : נחום גלבוע

ביום שני האחרון התקשר אלי שלומי. "ביום חמישי לדורון יש יום הולדת  והייתי שמח להכין לו רכיבת הפתעה בבית אורן יחד איתך ועם עודד" .
"הוא יגיע לרכיבה איתי ואתם תמתינו לו בתחנת הדלק עין כרמל". 
ללא כל היסוס השבתי בחיוב ואפילו קניתי מתנה קטנה וצנועה לחבר כל-כך מיוחד ו"גדול".


למרות העבודה, הפגישות הלחצים ומה לא, משתי סיבות התרגשתי מאוד במהלך השבוע.
הראשונה, לא רכבתי בבית אורן מאז השריפה,
השנייה, חוגגים יום הולדת לדורון חברנו.

יום חמישי הגיע. הפעם אמרתי לעצמי אני יוצא מוקדם יותר  כדי שלא אאחר .
בדרך שלומי מתקשר. כולם מגיעים חוץ מדורון,  הבן שלו חולה והוא מקורקע  בבית.
מה עושים ממשיכים בתוכנית? בוודאי אני אומר, אנחנו הרי  בוגרי ערוץ... ,
ויהיו לנו עוד הרבה שידורים חוזרים , חוץ מזה המתנה לא מתכלה או מתקלקלת כך שאין חשש לפג תוקף.

המפגש כמן תמיד מלא שמחת חברות קרובה .
יוצאים לדרך, הקור מקפיא, עודד חברנו מאובזר בכל המכשירים מעדכן – 8 מעלות,
ואני מפסיק להרגיש את האוזניים כבר אחרי שתי דקות,
תחילת העליות שגרתית, באזור כלא  6 אני לא מזהה שום סימנים של השריפה,
הפניה לבית המלון  יערות הכרמל נחשפת לפנינו  אט אט ואז מגיע ההלם . משמאלנו נחשף כל רכס קיבוץ בית אורן
הנוף השתנה לחלוטין, חבל ארץ שלם נמחק. מסתכלים על הקיבוץ ורואים שנשארו רק גדמים של בטון , השאר  נמחק לחלוטין . 
לפני השרפה הנוראית, את הקיבוץ אי אפשר היה לראות מהכביש בגלל  החורש הטבעי הצפוף, ועכשיו  הכל חשוף וריק.

העלייה נמשכת והינה מתקרבים ל"קיר" 
( קטע העלייה הקשה ביותר בכביש בית אורן מיד אחרי סיבוב  חוות משמר הכרמל )
בקצה העלייה הזו יש סיבוב חד שהמשכו עלייה קשה  יותר . זו הנקודה בה נלכד אוטובוס הצוערים .
אין שום יכולת תמרון בקטע הזה והנסיעה בו היא הקשה   מכל מקום אחר לאורך הכביש  .

התחושה קשה, המילים  חסרות  משמעות הכאב רב
הנוף בקטע הכביש עד לפנייה לקיבוץ בית אורן  השתנה לחלוטין .
אני רוכב במגרש הביתי אבל זה  לא זה, הרגלים כבדות,  זה לא הכביש שאני מכיר, זה כביש אחר .

לפני שנים רבות היה סרט שנקרא" שובו של מרטין גריי"  בימי הביניים חייל חוזר הביתה ואשתו ( גו'די פוסטר ) לא בטוחה  לכל אורך הסרט האם זהו בעלה ששב הביתה או מתחזה  וכל הזמן בוחנת אותו . כך גם אני הרגשתי . בכביש הזה רכבתי פעמים אין ספור אבל זה כבר ממש דרך אחרת  .  היום החורפי האפור הוסיף לתחושה הכבדה
בכלא דמון  תכונה  רבה , אסירים נכנסים ויוצאים הכלבים נובחים והרמקולים צורחים  שוברים את השקט מסביב , ולי יש תהייה,

עוד בטרם השריפה התחילו לסלול את הכביש מחדש , הכביש המקורי היה מבטון ברובו  ונסלל עוד  על ידי הבריטים. לאחר השריפה סלילת הכביש הושלמה . מצד אחד החזירו את השלטים זהירות רוכבי אופניים מצד שני לקחו לגמרי את השוליים הצרים שהיו לנו  לרוכבים.
אין ספק מהנדס הכבישים שתכנן את הסלילה לא רוכב על אופניים.
זה מה  שהטבע  מראה לנו  בדרך חזרה, מרבדי רקפות

יש תקווה
שבוע אופטימי וטוב לכולם
מזל טוב דורון